בן רבקה וברוך, נולד ביום ט"ו באייר תרפ"ג (1.5.1923) בקבוצת דגניה שבעמק-הירדן, בה גדל ובגר, ובהגנה עליה נפל. דויד היה חניך בית-החינוך המשותף בעמק-הירדן ויחד עם רבים מבני הארץ, שלא ראו את הגולה, הגיע לאירופה כלוחם להצלת יהודיה.

באוקטובר 1942 הצטרף לגדודי ה"באפס" הבריטיים ומהם עבר לבריגדה היהודית שבשורותיה לחם בקרבות הסניו שבאיטליה. עם פירוק הבריגדה שוחרר מהצבא, חזר למשקו-מכורתו והתמסר לעבודה חקלאית אשר דבק בה.

מאז החלטת עצרת האו"ם ב-29.11.1947 על חלוקת הארץ לשתי מדינות ופרוץ מלחמת-העצמאות כתוצאה ממנה, השתתף כפעם בפעם בקרבות וב-15.5.1948, יום לאחר הכרזת המדינה, כשהאויב הסורי עבר את הגבול וכיוון את התקפותיו הראשונות כלפי צמח - יצאו דויד וחבריו מתחומי המשק ועצרו את האויב במשך שתי יממות. עם חידוש התקפות האויב על הדגניות, ביום ט' באייר תש"ח (18.5.1948), יצא שוב אל המערכה ונפל בו ביום, בהישארו בשדה הקרב כדי להגיש עזרה לחבר ילדות פצוע. הוא אמר: "אין דבר, אני אוציא אותך מכאן" - ונפל לצדו. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בדגניה א'. הניח אישה, עזה, וילדה בת 9 חודשים.

דפים לזכרו הוקדשו בספר "בסער ביום סופה".